קטגוריה: כללי

נשימה והכרה

שמתם לב שהמילה להודות- "אני מודה" מגיעה מהשורש יד"ה ולה שתי משמעויות: גם להודות בברכה על דבר מה, למישהו מסוים אך גם להודות- לאשר (admit) דבר מה בנוגע למעשים או למחשבות פנימיות.
ככל שאני חושבת על זה, אני מבינה שהודיה לא יכולה להתרחש ללא הודאה בנסיבות, במצבים השונים, גם בשלילי וגם בחיובי…
המבט שרואה נוכחה את פני ועומקי הדברים, מתבונן ובוחן מכל זווית וכיוון אפשרית.
ללא האפשרות לבחון את הדברים לעומקם, ללא ההסכמה להציף החוצה את כל המחשבות השליליות ואת כל מה שמנוגד לאהבה, לא תוכל להתרחש התמרה, השלמה.
לבחון ללא משוא פנים גם את ההיבטים הפחות נעימים בנו..
אין דרך אחרת להגיע לאהבה עצמית ולשלמות.
עבורי הנשימה סיפקה ואפשרה מסע מרפא לאהבה ולקבלה עצמית.
ההסכמה לשאוף- להכניס לקרבי חיים חדשים במלוא ריאות, חייב אותי ללמוד עד כמה אני מפחדת להיות עצמי. היכן כל המקומות שמרגישים לא ראויים…
ההסכמה לנשוף- לימדה אותי היכן אני אוחזת ולא משחררת, ללמוד לשחרר מטעני עבר, ללמוד להרפות. להתמסר.
כך הם החיים- גאות ושפל…
לנשום זו לא תורה מסיני…. נולדנו עם המנגנון הזה….
מוזמנים…

הגיגים על נשימה

הנשימה שינתה את חיי.
בעזרתה למדתי להסכים להיות.
להסכים להיות נוכחת.
היא עזרה לי לעכל את אירועי העבר.
לקבל באהבה את המציאות. לאהוב את מה שיש.
להתבונן על עצמי בחמלה ובאהבה.
להעצים את תחושת הקיימות שלי.
ללמוד לקבל אישור פנימי עמוק ולא רק מהסביבה.
נשימה הינה כוח מרפא.
אפילו ברמה הפיזית.
כולנו כבר מודעים לשילוש הקדוש שבין גוף-נפש ורוח.
הנשימה היא זו המחברת בין שלושתם.
היא זו המגיבה לנפש. היא זו המאפשרת עיכול רגשי. היא זו הפותחת ומאפשרת למערך אמונות כוזבות או מחשבות חוסמות להיפתח. היא זו המייצרת חיים.
הריברסינג- נשימה מעגלית, לא מתאים לכל אחד ואחת.
כל אחד והמסע והקצב שלו.
אבל נשימה הנה נדרשת לכולנו.
הנשימה היא כמו הנשמה + י' האלוהים.
היא הקיום שלנו.
מן חזון בו כולנו נשוב לנשימה מלאה.
נחווה שוב את פלא הבריאה.

מיינד ונשימה

 

בעולם המתפתח שלנו, בו רבים נחשפים למדיטציה, יוגה ועוד, הפך המיינד לאויב.

אבל אם נתבונן עמוק, בדבר המופלא הזה שנקרא "הבריאה", נראה שאין דבר שנוצר כאן בעולם שאין לו מטרה או תפקיד.

לגבי השימוש בו (ואנו כבני אדם ידועים בשימוש לרעה) זה כבר עניין אחר.

אנחנו, בני האדם, בעלי החיים היחידים שדוחפים קדימה ולא מסתפקים במה שיש. אולי במילים אחרות, אפשר לומר כי אנחנו היצור החי היחידי בעולמנו שמנסה ללא הפסק להשוות צורה עם אלוהים, עם הבריאה.

המיינד, המוח שחושב ומחשב, זה שמייצר לנו קיתונות על קיתונות של פטפטת בלתי נגמרת בראש, זה האחראי על ייצור ושימור כל המנגנונים והדפוסים, תפיסות העולם השונות והמשונות שאימצנו לעצמנו, הוא לאו דווקא קשור לחכמה, לאינטליגנציה, לגאונות. אלא הוא קשור לבינה. להתבוננות שלנו ולתובנות שאנחנו מסיקים ומבינים לגבי העולם, לגבי החיים.

לרוב, תובנות אלו מפורשנות ומוטות ובמילה קצת פחות סקסית- מעוותות. וזה לא העיקר. הוא גם תופס פיקוד.

מה קרה שם שהוא עשה הפיכה צבאית והשתלט על החשיבה? הפך ללועס מוח פנימי? פטפטן בלתי נלאה 24/7?

ברמה הפיזיולוגית- כשהמיינד תופס פיקוד ושליטה מלאה, הדבר יתבטא באי נשימה לאזור הראש, פחות חמצן שמאפשר זרימה והתחדשות. נשמע מוזר- אבל אמיתי.

ואם נעמיק לשאול מדוע זה קורה, איך זה נוצר מצב שכזה? נגלה כי הסיבה המקורית היא רגשית.

הכוונה לאירוע, חוויה טראומתית בעבר (ובטראומה הכוונה לחוויה סובייקטיבית, אירוע שלאחד יכול להחוות כנוראי ולאחר כחוויה שולית) שיצרה רגש שנחווה קיצוני. יצא מאיזון.

למשל פחד וחוסר אונים, אשר נחוו בעוצמה פנימית קשה שחרטה לאותו אדם כאב בלתי נסבל ומשם הוא מייצר החלטה ומסקנה על החיים: עלי להיות כל הזמן בשליטה על מנת לא לחוות שוב את אותו כאב.

משם הצורך בשליטה מחייב אותו להיות ערני לסכנות באיבוד שליטה- הוא מייצר לעצמו מצב של מיינד פעיל 24/7, שבודק בכל רגע את רמת הסכנה האפשרית. וזו רק דוגמה מיני רבות למיינד שהופך לשליט ומכור לעבודה סביב השעון…

במהותו המיינד הוא זה המאפשר לנו להחכים וללמוד, בלעדיו לא נתבונן ונחכים, אך גם הוא זקוק לאיזון. גם הוא זקוק לחמצן והתחדשות. עליו לעבוד במקביל ובשותפות עם הלב. עם הנשמה. עם הנשימה. הנשימה מאפשרת עיבוד רגשי. עיכול.
וסליחה על הדימוי- אבל כמו מערכת העיכול שיודעת מה לפרק לצורכי הגוף ומה להוציא החוצה כפסולת (קקי…) כך גם הנשימה על הרגש והחוויות.

אז איך נושמים לראש?
ראשית, צריך להבין שהמסע להחזרת הנשימה, חייב להיות מלווה בהסכמה ובשלות פנימית. הסכמה לפגוש את כל הרגשות הדחוסים, אלו שיצרו את דפוסי הנשימה בגוף.

זו הסכמה לשוב לחוש ולהרגיש מקומות ורגשות שנמנענו מהם, מצד אחד, ומצד שני הם יצרו לנו שוב ושוב מציאות שכזו כי דרך עדשה זו התבוננו על החיים.

להבין שלהרגיש אינו דווקא אומר למות מכאב.
אלא זו הדרך היחידה לחוות שוב את החיים. לחיות את הרגע.
לא להיתקע על כאבי העבר שמנתבים לנו את חיינו כעת.

נשימה ודפוסים

מראשית חיינו, אנו אוספים ומייצרים דפוסי חשיבה והתנהגות הנטמעים בתבנית גופנו.
דפוסים אלו קובעים את דרכנו בעולם, את תגובותינו, תפיסתנו את המציאות ואת האופן שבו מתקיימים חיינו.

מי מאיתנו לא חווה רגע של עצירת נשימה כשנבהלנו? 
נשימות מואצות וקצרות כאשר אנו לחוצים? 
נשימה שטחית כאשר נפצענו וכואב לנו

אירועים שונים בחיינו, משמעותיים יותר או פחות, מכתיבים לנו דפוסי נשימה.
"
אני מצמצם נשימה כדי שלא יכאב לי, כדי שלא אתפרק או אפרוץ בבכי…"

עם השנים הדפוסים מתקבעים, ומה שהרווחנו מהם בעבר, הופך לעתים למחיר כבד בהווה. תקיעות.
ריברסינג , הנה טכניקה של נשימה מעגלית המאפשרת להחזיר לגוף את נשימתו המלאה, לכל חלקיו. האוויר שמתחיל לזרום שוב בגוף מאפשר לפתוח נקודות,
איברים ומרכזים אנרגטיים שהגיעו אליהם מינימום חמצן להחזקת המערכת לאורך זמן ארוך.

בראייה הבסיסית של חיבור גוף-נפש, אנו מבינים שמקומות אליהם אוויר לא מגיע, הם אותם המקומות בהם חבויים להם רגשות מודחקים, לא מאוזנים.
בעזרת נשימה מעגלית זורם לאזורים אלו חמצן המשמש כמפתח לדלת לאותם רגשות. הנשימה מאפשרת התמרת החומרים המודחקים, יצירת תנועה מחודשת ורטט מאזן למרכזי האנרגיה בגוף.

נשימה מעגלית מכבדת את הקצב הנכון, מידת המוכנות והנכונות של אותו אדם למה ולכמה הוא מסוגל להכיל באותו רגע נתון.
היא מאפשרת לאדם לקחת חזרה את מושכות האחריות בחייו לידיו, הוא בוחר ומוליד את עצמו מחדש. נולד מחדש לבחירה חופשית אמיתית, לא מתוך מכונת הדפוסים המוכרים, המשומנת היטב.

מערכת משומנת של תגובות ומחשבות אוטומטיות.
כמה פעמים באמת ניתנת לנו הזכות לעצור ולהתבונן על עצמנו מהצד? לראות עד כמה אנחנו במסכת של תגובות אוטומטית המושרשת בנו כה עמוק.
מהיכן זה נוצר? (תגובה= פעולה מתוך גירוי)
מה חווינו שגיבשנו לעצמנו מסקנות והחלטות ודרכי פעולה כה נוקשים? על מה הגנו שם?
רוחניות, התפתחות, מודעות הנם מסע פנימי עמוק, לאו דווקא חביב ואפילו מאתגר.
זו ההסכמה להיכנס עמוק בפנים, לזהות ולחקור את התבניות שיצרנו לעצמנו, חלקן "רכשנו" מתפישת העולם של הורינו.
אם הורינו חוו את העולם כמקום לא בטוח, אכזרי ופוגעני, סביר להניח שבסיס, שם למטה, בקרקעית תודעתנו, גם אנו מאמינים בכך, או בכל תפישה אחרת שינקנו מבית.
עד כמה אנו באמת מודעים לכך שמהערכת יחסים שלנו עם בני הזוג או עם אחרים מושתת על מערכת היחסים שלנו עם הורינו, או על הגירסא של מערכת היחסים בין שניהם?
פעמים רבות אנחנו גם משמרים את מערכות יחסינו עם הורינו מול העולם, מול היקום. מול הבריאה. מה אנחנו באמת חושבים על הורינו? סביר להניח שזו דעתנו גם על הבריאה…
וכמה פעמים אנחנו עושים סוג של חוזה לא מודע עם אי הצלחה בתחום כלשהו- זוגיות, פרנסה, שמחה מבלי להבין שבפנים מי שקבע זאת הוא ילד/ה חי ובועט שרוצה לעשות דווקא להוריו, רק כי הוא/היא מעוניין/ת שיחבקו ויקבלו אותו/ה כפי שהוא/היא.
דפוסים.
פעולה מתוך גירוי.
מי זה הגירוי הזה?
מה הוא גירה בפנים?
מסע פנימי מלמד שזהו רגש. רגש שנוצר מתוך צורך לגיטימי שלא נענה עוד בילדותינו.
בין אם זו תחושת עלבון ועליבות, דחייה, פחד , אשמה או כל רגש אחר.
הנשימה משתנה עם היווצרות דפוסי החשיבה המייצרים דפוסי התנהגות.
עם השתנות הנשימה, נוצרים דפוסים פיזיים המקבעים את אותה צורת החשיבה וההתנהגות, פיזית נוצרים מעברים עצביים שאינם משומשים כמעט ומעברים עצביים שהופכים לכביש ראשי, מוכר ובטוח לגוף.
זו המערכת המשומנת, שמגיבה באוטומט.
נשימת ריברסינג, נשימה מעגלית. כזו שנולדנו איתה, טרם היווצרות הדפוסים, היא זו שתאפשר הזרמה מחודשת, היא זו שתאפשר הרחבה.
היא זו שמאפשרת לפרוק את הרגשות שהתאספו ויצרו תפישות עולם ומערכת תגובות.
היא זו שתאפשר אוויר חדש, התבוננות חדשה מתוך בחירה.
לנשום… לנשום…
לא סתם הפראנה- הנשימה היא אנרגיית החיים. היא זו שמעבירה ומניידת ומנקה את אותם חומרים….